יום ד', טז’ בסיון תשע”ט
דף הבית אודות דבר המנהלת תכניות לימוד מידע לתלמידות לוח אירועים חדר מורים יצירת קשר
 
קרא עוד...
 
יום השואה צויין בבית הספר בדברים שנשאה מרב, מנהלת ביה"ס, בפני כלל התלמידות והמורות - דברים המובאים בכתבה שלפניכם. לאחר מכן הכינו תלמידות כתות יב' טקס מרגש שבו שילבו גם מרשמיהן מהמסע לפולין, ממנו שבו לפני חג הפסח. לאחר מכן שמענו את סיפורו של מר אברהם צין על מאורעות השואה שהוא חווה - מהונגריה לאושוויץ, השרדותו , ועלייתו לארץ. כולנו התרגשנו מהיום כולו. לפניכם דברים שנאמרו בטקס ותמונות

יום השואה – תשעח / מירב כבכל שנה, אנחנו עומדות משתאות מול האירוע ההסטורי הגדול, האיום, הבלתי נתפס, מול הרֶשע שהתפרץ לפני 75 שנה ודווקא נגד העם שלנו; נחשפות כבר בגיל צעיר כל כך לאימה ובעתה, שקשה להאמין שבאמת התרחשו בעולמנו שלנו. עלינו ללמוד ולהכיר את סיפורי השואה, לזכור ולא לשכוח מה התרחש שם, ולכן בימים האחרונים שמעתן ועוד תשמעו היום עדויות של ניצולי ושורדי השואה שמספרים את סיפורם, וחלקכן נסעתן לאחרונה לגיא ההריגה עצמו, וכל תקופת ההכנה והנסיעה היתה הזדמנות לימודית משמעותית. אבל השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא לא רק מה התרחש שם אלא מה עלינו ללמוד ממה שהתרחש? מה הם לקחי השואה? מה לקחת אל הימים האחרים בשנה שאינם יום הזיכרון לשואה? בהגדה של פסח אמרנו כי 'בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים' ולקיים באורח חייו את התובנות שליוו את המעבר מעבדות לחירות. אלי ויזל יצר וריאציה על האמירה המסורתית ואמר כי 'בכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ' . מה פירוש הדבר? הרי ברוך ה' אין אנו שם וזכינו בדורנו לחיות במדינה עצמאית ובביטחון. נדמה לי כי הכוונה היא כי אל לנו לשכוח אל לקחי השואה ואת ההתנהגות הצפוייה מאיתנו בכל יום, בתור העם שחווה על בשרו את השואה הנוראה. כך כותבת המשורתת ויסלבה שימבורסקה: כף היד / ויסלבה שימבורסקה עשרים ושבע עצמות, שלשים וחמשה שרירים, קרוב לאלפיים תאי עצבים, יש בכל כרית של אצבעותינו החמש. הרי זה די והותר, כדי לכתוב את "מיין קמפף" או את "פו הדב". המשוררת מזכירה לנו כי אותה היד יכולה היתה לכתוב את מיין קמפף - ספרו של היטלר הפורס את תורת הגזע שלו ומטיף לקוראיו רשע ונאצה, ואת פו הדב - ספרו של מילן, המייצג פה תום, ילדות, פשטות וחברות. שני הפכים בכל מובן ובכל תחום. לא הגורל העוור או ההכרח גורם לבני האדם לעשות את המעשים בעולמם, לא יד נעלמה מכוונת אותם לבחור בטוב או ברע, אלא בחירתם שלהם – איזה ספרים לכתוב ואיזה חיים לחיות. אנחנו יוצרים מציאות כל יום. כל רגע. במחשבות, במילים ובמעשים שלנו. כולנו בוחרות אם לפזר סביבנו התאכזרות ועוינות או אהבה וחמלה. ולכל בחירה שלנו יש אדוות והשפעות ומשמעות. הטראומה הגדולה של העם היהודי דורשת מאיתנו להביט פנימה – אל עצמנו, ולבחון כיצד נוכל אנו להיות אחרות ושונות, כיצד נוכל לפנות אל הטוב ולהפיץ אור סביבנו – ללמוד מהשואה איך לא להיות ומה לא לעשות – לבחון כיצד אנו מביטות באחרים, שופטות ומגיבות ולדאוג שבמבטנו תהיה חמלה ודאגה לזולת; להקשיב לרגשותינו ולמצוא את הדי הגזענות שיש בנו ושעלינו להתמודד איתם ולהלחם בהם; ללכוד את התפרצויות שנאת הזר והאחר ששוכנות בנו ולהחליף אותם בסובלנות וקשב; להקים קול של צדק ומוסר, של אחריות ושל חמלה, של אהבת אדם ואהבת האל וכך להיות ראויות להיות ממשיכותיהם של הנרצחים. הרב ברקוביץ שכותב על אמונה לאחר השואה, אומר כי בשום מקום אחר בעולם ובשום זמן אחר בהיסטוריה, לא היה אפשר להתנסות באבסורדיות של הקיום כמו במחנות ההשמדה הגרמניים, אבל באותה מידה נכון לומר כי בשום מקום אחר בעולם ובשום זמן אחר לא היה אפשר לחוות את הרוממות של הקיום כמו במחנות ההשמדה הגרמניים, כאשר אנשים נבחנו ברגעים של משבר ורבים מהם בחרו להציל זה את זה תוך סיכון נפשם, לחלוק עם חבר את פת לחמם האחרונה, לסכן נפשים זה עבור זה, והעזו להחזיק באמונתם ותרבותם בתנאים בלתי אפשריים. האם נוכל לשאת עינינו לאותם יהודים שבתנאים בלתי אנושיים הצליחו להשאר אנושיים וללמוד מהם אנושיות מהי . השואה לא צריכה להיות מעצבת הזהות המרכזית שלנו כבני אדם וכיהודיות, כי המסרים שלה הם בעיקר מסרים של פחד והסתגרות והדגשה של שונות ושל הירארכיה. אמנם, לפעמים צומחת עדינות נפש ורגישות לאחר מתוך ייסורים, "ואהבת את הגר.... כי גרים הייתם בארץ מצריים", אבל בדרך כלל גואים פחד, תוקפנות, ורצון לנקמה. אבל, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, השואה כן מעצבת את הזהות שלנו, היא בדמנו ובקרבנו וכל כך הרבה מעשים, הישגים, פחדים, אתגרים וכישלונות שלנו, כיחידים וכעַם, קשורים בה. אבל צריך לזכור שהשואה לא מגדירה אותנו. היא אמנם קרתה לנו – לעמנו, אבל אנחנו כל כך הרבה דברים מלבדה. ועלינו לבחור מה הם המסרים של השואה שנרצה להטמיע בעצמנו ומה חשוב לנו לזכור ביום הזיכרון הזה לשואה ולגבורה. אני מאחלת לכולנו שנצליח להביט את העתיד עם תובנות העבר, ושנצליח לקיים את דברי הרב קוק – הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה. לפניכם קטעים מתוך הדברים שנאמרו בטקס יום השואה שהעבירו תלמידות כתות יב':היום, יום חמישי, כז' ניסן תשע"ח, אנו מתייחדות עם זכרם של ששת המיליונים מבני עמנו שנרצחו על ידי הנאצים. אנו זוכרות ביראת כבוד את עוז רוחם, גבורתם וחייהם של אחינו שמסרו את נפשם על עמם. לפני כחודש שבנו ממסע בפולין במהלכו למדנו על הרוע. בסיום המסע בחרנו לקחת על עצמנו לראות את הטוב. טקס זה מוקדש לזכרם של כל אלו שביקשו לעשות טוב. בטקס נקריא קטעים שנכתבו על ידי מתבגרים ומתבגרות במהלך השואה וכן קטעים שנכתבו על ידינו במהלך המסע שלנו. זאת מתוך רצון לשזור חוט שיקשר בין העבר לבין העתיד, בין מי שהיו לבין מי שיהיו בימים שעוד נכונו לנו. מיליון וחצי ילדים רצחו הנאצים במהלך השואה. הם היו בגיל שלנו, היו להם תכניות דומות לשלנו, הם רצו לאהוב, להיות נאהבים, להצליח, להיכשל, לטעום מהכל- ובעיקר, הם רצו לחיות. לבושים בבגדים חגיגיים הם מתבוננים אל המצלמה- העתיד נראה להם ורוד, יש להם אבא ואימא אוהבים, בית חם ותומך, צעצועים משלהם, חברים שאוהבים אותם. הם ילדים מאושרים, שלא יודעים ברמז מה מצפה להם. הם לא יודעים שתוך חודשים, לפעמים שבועות, יתהפכו עליהם חייהם מקצה אל קצה. הם לא יהיו יותר בני אדם ככל בני האדם, הם יהיו טפילים, כינים, שרצים, שיש להשמיד. הם יהיו יצורים מתועבים שיש להרוג, לרצוח, לחסל. ואז- שלב אחרי שלב יהרסו חייהם: קודם ייקחו להם את הבית, את הצעצועים ואת החברים. אחר כך ישפילו אותם, ייגזלו את כבודם ואת חירותם, ירעיבו אותם, יכו אותם ויחנקו אותם בגזים. הגרמנים בנו ליהודים בדייקנות רבה תוכנית לרצח: ששה מיליון יהודים נרצחו בשואה- מתוכם מיליון וחצי ילדים. דקה דומיה / חנה ניר לזכר חיוך תמים, שאל מול המות גוע לזכר עינים רכות, שכבו למראה הזוועה לזכר צמות עדינות, שגולחו ללא רחמים לזכר צוואר ענוג, שנכפך מאימת הדמים לזכר ידים חוורות,שלמדו לבקש מזון לזכר רגלים דקות, שקרסו תחתיהן מרזון לזכר הגוף הפעוט, שצומק וחלה ועונה לזכר הלב הקטן, שנחרד מעוצמת השנאה לזכר הדם הצעיר, הדם שהפקר היה לזכר ילדה יהודייה דקה דומיהמיומנה של אתי הילסום שנרצחה ב-1943: הסבל באמת גדול, אבל למרות זאת, לעיתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת, כאשר היום שוקע מאחורי עם עומקיו, אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל ואז זה פורץ ועולה מתוך לבי שוב ושוב – אני לא יכולה לעצור זאת, זה עולה כפי שהוא, כוח בסיסי הטוען: החיים הם משהו נפלא וגדול. מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי, וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשים כעת נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב שעלינו לכבוש ולמצוא בתוך עצמנו.

 
....
....
....
....
....
....
....
....
....
.